אנחנו נוטים לחשוב שמשחק עם פלסטלינה זה כיף ומעביר את הזמן, אבל מי שמתבונן מקרוב מגלה שקורים שלושה תהליכים התפתחותיים משמעותיים אצל ילדים.
בואו נעצור רגע ונבין מה באמת קורה..
1. תפיסה מרחבית
כשילד מצייר על דף הוא עובד בדו-ממד, הפלסטלינה שונה לגמרי כי היא מכריחה אותנו לחשוב על המרחב. קחו לדוגמה ילד שמעצב פלסטלינה שטוחה ומגלגל אותו לכדור הוא לומד איך משטח יכול להפוך לנפח.
תחשבו על ילדה שבונה דמות קטנה היא צריכה להחליט כמה גדול הראש ביחס לגוף, איפה למקם את הידיים כדי שהפסל לא יקרס, ואיך לחבר הכל שזה יחזיק, זה לא מובן מאליו בשבילם. זו חשיבה מרחבית של ממש.
2. מוטוריקה עדינה
מוטוריקה עדינה זה השם המקצועי לשליטה בשרירים הקטנים של כפות הידיים והאצבעות, בתיאום עם העיניים. וכשילד לש פלסטלינה ומרכך אותה, מגלגל אותה לכדור, מרדד לנחש ארוך. צובט או מחבר חלק במקום הנכון הוא בעצם מתרגל מוטוריקה עדינה.
זה נשמע שזה רק משחק פיסול בפלסטלינה אבל זו מיומנות שהילד יזדקק לה כשהוא יחזיק עיפרון לכתיבה, יגזור עם מספריים, או ירצה לכפתר כפתורים. הפלסטלינה, בלי שאף אחד מתכנן את זה, היא בעצם אימון מצוין לכל אלה.
3. ויסות וביטוי רגשי
זה אולי היתרון הכי חשוב, וגם הכי לא מובן מאליו. תחשבו על ילד שמעיכה, לחיצה, ואפילו לטרוק את גוש הפלסטלינה על השולחן. זו לא סתם אנרגיה עודפת אלא זו דרך לגיטימית לפרוק מתח.
ומה שהופך את זה לבטוח במיוחד: פלסטלינה סולחת על הכל, אפשר תמיד למחוק, לפורר, וללוש מחדש. ילד שיודע שאפשר לטעות מרשה לעצמו הרבה יותר – להעז, לנסות, ליצור דמות דמיונית מוזרה בלי לחשוש שהוא אולי עשה את זה לא נכון.
בפעם הבאה שילד יושב ולש בשקט בלי מטרה ברורה, לא צריך למהר ולכוון אותו למשהו פרודוקטיבי. הוא כבר עובד על שלושה דברים בו זמנית. לומד תפיסת מרחב, מאמן מטוריקה עדינה ומעבד רגש וביטוי אישי. חומר אחד פשוט וזול עושה עבודה שקשה להשיג בדרכים אחרות.









